לא סתם קראו לו 'אולסי", הוא היה כהה זריז וגמיש.
אפילו מרצפות האבן באזור הבקבוק ידעו מראש: כל כדור חוזר – שלו.
כמו תמנון, ללא מאמץ, הכדורים הכתומים נפלו לו לידים.
גם כשהגדולים היו במגרש, תמיד בחרו בו ראשון. כמו תעודת ביטוח. כמו מרשם מוצלח מהעיתון.
רפי המורה לספורט שיכנע את ההורים וכמה ימים אחר כך הוא הלך עם אבא להרשמה בבית הספר לכדורסל, במחלקה ל'ריבאונד'.
היו שם המון ילדים גבוהים ומוכשרים, עם ניתור וביטחון עצמי וכל שאר הדברים שרפי אמר שצריך,
אבל שכולם סביבך מושכים כדורים כמו ריבה לזבובים, כמו מגנט למקררים,
זה ממש לא נראה חכמה גדולה לחבק כדור בסוף התקפה.
האימונים היו חויה, זיעה ומרפקים, אפילו דם.
אבל איך שלא תסתכלו על זה –
זה די משעמם לשחק עם חמישיה שיודעת רק לתפוס כדורים מהקרש.
בגלל זה ראש החוג הביא להם את ג'וני המפציץ, לעבוד איתם על השלשות,
ואולסי גילה שהוא מצליח להשחיל כדורים די בקלות.
אחרי ג'וני הגיע קני, להדגים הובלת כדור למתפרצת ואולסי היה כל כך עסוק בלכדרר בין הרגלים שכמעט שכח איך נראה כדור חוזר.
איכשהו, עם הזמן, המחלקה המפורסמת לריבאונד, הפכה לסתם עוד חלק בבית הספר לכדורסל,
אבל למי איכפת – העיקר שהאימונים באולם ספורט נראו ממש כמו הליגה של הגדולים.
אולסי כמעט והגיע לנבחרת,
אבל באימון הראשון הוא הקפיץ למאמן את הוריד של המצח, כשאולסי התעקש להוביל התקפה, אפילו סימן תרגילים לביצוע.
המאמן הלאומי צרח: "חזור לשחק על הבלטה שלך"
אבל אולסי כמו הרבה צעירים חצופים לפניו חשב שהוא יודע הכל
עד שהקלעי הטבעי דפק לו שלשות בפרצוף
עד שהפאור פרווד המקורי חגג עליו עם כניסות לסל
עד שהגארדים של היריב קטפו לו כדורים מהידים.
אולסי הזיע כמו משוגע, שרירי רגליו נמתחו עד הקצה "לחזור לבלטה שלי" הוא מלמל לעצמו ותכנן לשאוב כדורים חוזרים מהקרש,
כמו פעם, בשכונה.
אבל פתאום הוא גילה שהוא לא מוצא את הבלטה.
